פציעה בעת שירות מילואים בעזה משפיעה עד היום על האופן בו רואה יעקב את האובייקטים אותם הוא לוכד במצלמתו. ראייה טובולרית (צינורית), פגם בו הוא לוקה, הולידה אינספור צילומי תקריב של הסביבה המוכרת לנו.
בתערוכות שלו מוצגים צילומים המנציחים מבטים רגעיים על הטבע כאשר בכל תמונה הצופים זוכים לראות פרט או זווית צילום מיוחדת שהסבו את תשומת ליבו של יעקב. כמוהו, גם אנו הצופים חווים דרך צילומים אלו מבט אל הטבע, באופן שונה, חדש, כזה שאינו מובן מאליו. צילומי התקריב מדמים מעין חדירה לפרטיות של אותם אובייקטים, המעניקה להם פרשנויות שונות, לעיתים אף רחוקות מהמקור. לדוגמא, הקוץ הנבול המדומה לדמות המביטה אל האופק, או תקריב גבעול צמח  המזכיר  מסיכה שבטית.
הדפסת הצילומים על הבד יוצרת תחושה ממשית של ציור, המתעצמת במיוחד לנוכח העובדה שהעבודות לא עברו עיבוד מחשב כלשהו.
מלבד הצבעים החדים, והפרטים הקטנים הניכרים בצילומים, מצליח יעקב לנצור רגעים שאנו כבני אדם חווים; צמיחה, תשוקה, הומור, קמילה ועצב, רגעים המזכירים לנו את הגדלות שבקירבה. דרך תערוכה זו מזכיר לנו יעקב, לדבריו "מה אדם מפסיד במרוצתו קדימה עם מבט אל האופק", ויתרה מזאת, הוא מוכיח לנו כי בקירבה הנוצרת בינינו לבין האובייקט קיימים דברים שאינם נגלים לעין כי אם ללב.
יעקב חרב-און הינו אוטודידקט אשר למד לצלם בעיקר מתוך קריאת ספרים ועל ידי ניסוי וטעייה בשטח.
הציג תערוכות יחיד, זכה במלגה לאמנים יוצרים ממשרד הביטחון והשתתף בתערוכות קבוצתיות שונות.